כה אמר זרתוסטרה: ספר לכל אחד ולאף אחד


תרגום חדש מאת אילנה המרמן

(תל אביב: הוצאת עם עובד, פרוזה אחרת, 2010)

ביקורת ספרים

ד"ר תמר אילת-יגורי 

החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב 


בערב שנערך במכון ון ליר בירושלים, לכבוד הוצאת הספר בתרגומה החדש של ד"ר אילנה המרמן, השיב פרופ' חנינה בן-מנחם, מהאוניברסיטה העברית, לשאלה איך לקרוא את הספר. ראשית, כך אמר, יש לקרוא את הטקסט ללא קריאת הערות המתרגמת המלוות את הכתוב. רק לאחר מכן יש לקרוא אותו שנית בליוויית ההערות. או-אז, הסביר, נחשף ומתגלה עולם רחב ומרתק של הבנת ניטשה.


התרגום הנוכחי של הספר הזה הוא השלישי במספר. קדמו לו תרגומו של דוד פרישמן (1909) ותרגומו של ד"ר ישראל אלדד (1970). הדוברים בערב, שכללו גם את הפרופסורים מנחם ברינקר ויעקב גולומב, שניהם מהאוניברסיטה העברית, הסכימו שהתרגום הראשון כתוב בלשון מליצית-תנ"כית שאינה מאפשרת קריאה מדוייקת בספרו של ניטשה. התרגום השני, אף שהוא מדוייק, חסר מימד פיוטי, חגיגי ומרומם. אילנה המרמן, המתרגמת, מתייחסת בדברי המבוא שלה (כמו גם בדבריה בערב האמור ובמקומות נוספים) הן לבעייתיות בתרגומו של פרישמן (עמ' 48), הן לחסרונות שבתרגומו של אלדד (הערה 47 עמ' 45).


קהל קוראי העברית זכה, אם כן, לתרגום חדש, עדכני ועשיר בהערות והבהרות, שמבקש להציג "תרגום חופשי יותר מן הבחינה המילולית, ונאמן יותר [...] מן הבחינה הצורנית והתוכנית" (כפי שכותבת המרמן ב"הארץ" 1.10.10). הפרופסורים חנינה בן-מנחם ומנחם ברינקר הצהירו שהם סבורים שמטרת המתרגמת הושגה במלואה ובצורה הטובה ביותר שאפשר. בערב האמור וכך גם מעל במה זו, אני מצטרפת לברכות על התרגום המשובח שלפנינו.


זרתוסטרה הוא העל-אדם

"הנה אנכי מורה אתכם את תורת האדם העליון. היה האדם דבר, אשר עלינו לעֹז עליו עד הכחדו. מה עשיתם לבעבור לעֹז עליו? [...] חֶבֶל האדם, אשר קשור הוא מן-החיה ועד-האדם העליון – ומתוח על-פני תהום. ובעברו ישים נפשו בכפו ובהיותו בדרך ובהביטו מאחריו ובסמר בשרו והוא עומד באשר הוא. ובזאת יגדל האדם: אשר עשוי בשר ואיננו עשוי תכלית"  (בתרגום פרישמן, עמ' 95-94)


"אני מלמדכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו? [...] האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועלאדם – חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והמצאות-בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה שהוא גשר ולא מטרה" (בתרגום אלדד, עמ' 11, 14)


"מלמד אני אתכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו? [...] האדם הוא חֶבֶל, קשור בין החיה ובין העל-אדם, – חֶבֶל על פני תהום. מעבר מסוכן מכאן לשם, הליכה מסוכנת בדרך, הבטה מסוכנת לאחור, חלחלה ועמידה-מלכת מסוכנת. הגדולה אשר באדם היא היותו גשר ולא מטרה" (בתרגום המרמן, עמ' 57, 60) 


על אודות העל-אדם כותבת המרמן במבוא לתרגומה: 

"העל-אדם, שהוא אולי המושג המפורסם ביותר שנכרך במשנתו של ניטשה, איננו אדם עליון ובוודאי שאיננו פרי של השבחת גזע או בן לעם או לגזע עליון כלשהו. ניטשה מעולם לא הגדיר כך את החזון שלו, ואף היה מתנגד מושבע של הלאומנות, של הגזענות בכלל ושל האנטישמיות האידיאולוגית בפרט. האמת היא שאין למצוא במשנתו הגדרה ברורה של העל-אדם, והמושג הזה הוא בראש ובראשונה חזון של תהליך דינמי שאין לו סוף: שאיפה, חתירה בלתי-פוסקת של האדם להתגבר על עצמו – להשתחרר מכל כבלי האמונות, המסורות והערכים שהצמיחה התרבות האנושית ובראש ובראשונה האמונה הדתית וערכי המוסר שלה – ולהעפיל עוד ועוד אל מרומים של חירות, יצירה ואוטונומיה אישית" (עמ' 31-30). 

מאדם לעל-אדם

האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. האם זה אומר שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא על-אדם?

שכן אז נשאלת השאלה מה עבר עליו בלילה? או מה אכל לפני השינה? ניטשה מסביר שעבור זרתוסטרה זה לא משהו שקרה פתאום, אלא מדובר בתהליך בן עשר שנים, שקדמו לו שלושים שנות חיים. כלומר, זרתוסטרה בן ארבעים כשהוא מציג את עצמו כמי שיכול להורות לאחרים את הדרך אל העל-אדם.


האדם נולד קוף, לא קוף אחרי בן אדם, אלא קוף לפני בן אדם. הוא קוף במובן זה שאין בו דבר מקורי, דבר משל עצמו. אלא שגם הקוף הוא יצור מורכב ונהדר, ולמתבונן מבחוץ יהיה קושי לקבוע ולהבחין בין על-אדם לבין קוף. שניהם מקפצים, מרקדים, משמיעים קולות. שניהם מצויים בתנועה ובהתהוות, בחיוניות וביצירה. במה שונה העל-אדם מן הקוף ומה מותר העל-אדם מן הקוף? 


אם להתחיל מהסוף, העל-אדם מתבונן בחייו, סוקר אותם במבט לאחור ומוצא שם את הקוף שהיה, הוא גם מוצא את הגמל שהיה והאריה והילד, ואז הוא מסתכל במראה, בהווה, כאן ועכשיו, ומתוך עיניו משתקפים אליו קוף ותולעת, גמל ונמלה, נחש ונשר, חמור, נמר, כבשה ויונים, אריה וילד. קרנבל החיות. הם עדיין פה, עדיין מפעילים אותו, משתעשעים בו, מתעתעים בו. אז מה עושה את העל-אדם לניגודו של הקוף? אולי רק דבר אחד, אולי דבר אחד בלבד, העל-אדם נגמל מהרצון להפסיק להיות קוף.


הקוף הוא הטבע הפסיכולוגי ששואף לסוף טוב, ששואף להתפתחות שנראית כמו הציור של השלבים באבולוציה, שמיצור כפוף, יתיישר עוד ועוד עד שיעמוד ישר, איתן ויציב. הקוף רוצה להיות אדם. הקוף רוצה להיות "על-אדם". להגיע אל המנוחה והנחלה, אל גן העדן, אל אלוהים (סבא זקן וטוב שמחבק את מי שהתנהג יפה). להגיע אל העושר והאושר, אל הסוף של האגדות, של הוליווד, של מודעות הפרסומת, של הכותרות המפתות, הקוף מבקש להשיג סוף לקנאה, הקוף רוצה להשיג שקט נפשי, לזכות לנרוונה, לנוח, לנוח מהמאמץ המתמשך, הסיזיפי, של הקיום החותר מעלה מעלה. הקוף רוצה להפסיק להיות קוף!


הקוף המתגלגל 

נאומו הראשון של זרתוסטרה פותח במשפט: "שלשה גלגולים של הרוח אני מונה לכם: איך יהיה הרוח לגמל והגמל יהיה לאריה והאריה יהיה לילד בסוף" (בתרגום המרמן, עמ' 72). הרוח האנושית, המגולמת במחשבותיו, רגשותיו, תשוקותיו, יצירתיותו, כמיהתו ובחירותיו של אדם מסוים, המתייחסת למכלול הסבוך והמופלא של עולמו הפנימי, רוח זו אינה דבר סטטי ואינה חסרת צורה בהכרח. היא ניתנת לעיצוב, להתמרה, להכוונה ויצירה עצמית, כלומר, להתפתחות שבה העצמי מעצב את קיומו הפנימי ובה בעת משנה בכך את קיומו בכלל.


זרתוסטרה מאפיין את שלושת הגלגולים הללו אופן הבא: הגמל מבטא את הרוח המעוצבת על ידי חינוך והתניות חברתיות ותרבותיות; האריה הוא ביטוי לרוח שחוותה את כובד המשא התרבותי החונק את העצמי ונדרשה לבדידות כדי לשמוע את הקריאה הפנימית לחופש, להיות אדון לעצמו, להתגבר על פנימיותו המותנית ועל הכוח החיצוני רב העוצמה של תכתיבי התרבות; הילד הוא חיבור מחודש לקיום ממקום ראשוני של משחק תמים, של אהבת החיים, הוא החופש לשכוח, החופש לחיות בפשטות, החופש ליצור ולהשתובב. 


התפתחות הרוח עד לכדי השגת היעד של רוח חופשית – שבה הפרט תופס את עצמו ומתקיים באופן המלא של "אנושי, אנושי מדי" – אינה מעוגנת בשיטה או בסדר פילוסופי מסוים, דבר שניטשה תופסו ממילא כבלתי אפשרי כשמדובר בחייו של אינדיבידואל חופשי ברוחו. התפתחות הרוח לכדי רוח חופשית מציבה אמת קיומית ברורה: כאשר החופש הוא המטרה, אזי אין יעד ברור ומוגדר מראש. החופש, כמו גם התקווה, הם-הם הדרך עצמה, תהליך חסר סוף שאופיו (חופשי ומלא תקווה) הוא היעד והתכלית. 


עבור כל אדם, כדי להפוך את הדרך לחופשית, כדי להשיג קיום חופשי ברוחו, נדרשים מאמצים מרובים, נדרשת נכונות נפשית ושכלית ונחוצים כישורים של התמדה ושל מרד, של הרס ובנייה מחדש. ניטשה הוא האחרון שמציג דרך זו כקלה או פשוטה. המקוריות, הדרך של הרוח החופשית, נקנית בייסורים, ה"עצמי החדש" מושג על ידי דיכוי והכנעת העצמי הישן (ראו: גולומב, "בשולי התרגום וצלליו" אנושי, אנושי מדי, עמ' 5-4. וכן, גולומב, ניטשה העברי, עמ' 15-13). החופשי ברוחו הוא מי שצלח דרך חתחתים זו, בכך ש"התגבר על עצמו ועל זמנו", ניצח את עצמו, השתחרר מכבלים חיצוניים והפך בעלים של רוחו. רעיון ההתגברות העצמית, המיושם בקיום ממש, הוא בבחינת שיא, פיסגה קיומית בדרכו של החופשי ברוחו. השחרור שבהתגברות העצמית מגלם בתוכו את התהליך הפרטי המורכב והמסובך של כינון עצמי אנושי, אנושי מידי. 


אם כן, המובן של על-אדם משתנה בהתאם להקשר. הדבר דומה להתבוננות בפרפר. התייחסות דיאלקטית תכיר בפרפר כמי שהופעתו המלאה מעידה שכבר עבר את שלבי ההתפתחות מזחל שבקע מביצה לגולם, עד שהפך לפרפר. ובהיותו פרפר מתבטלים שלבי התפתחותו הקודמים, אף שהם נשמרים בו על דרך השלילה (מדובר בסוף תהליך בבחינת שיאו שבהחלט לא מציין דווקא את מיצויו בפועל. ראו: אילת-יגורי, דיאלוג אנושי עם המוחלט, עמ' 9). כמו בתהליך התפתחותו של הפרפר מביצה קטנטנה ועד לפרפר מרהיב כנפיים, כך בתהליך המגולם בעל-אדם, האדם הופך יצור מרהיב כשהוא מתגבר על עצמו ובורא את עצמו מחדש.    


[פורסם לראשונה באתר "העוקץ" 27.12.10  http://tinyurl.com/236zy9g ]






Make a Free Website with Yola.