מבט מהצד- מה זה אומר להיות דייר בבית אקשטיין ?...על גבולות וחופש/נמרוד דרורי

כששאלתי דייר באחת הדירות בה אני עובד, אם היה רוצה לכתוב מחווייתו האישית על השהות במסגרת לאתר האינטרנט שלנו, הוא השיב בשלילה.
זו איננה הפעם הראשונה בה אני נתקל בסירוב שכזה. הוא אמר שלא היה רוצה ש'יראו' את העובדה שהוא דייר בעוד מקומות. מעבר לעובדה שערן (שם בדוי), הוא אדם צנוע- המחויבות השלילית למילה דייר די ברורה לי;  בעיקר בשל ההגדרות החברתיות השונות שמובנות לתוכה.

בית אקשטיין כארגון מתגאה במשנתו ההומניסטית ובגישה המאפשרת, אך מה שאנו כאנשי סגל לא חווים, הוא חוויית השוני והחריגות שהדיירים שלנו נושמים באופן יום-יומי על בשרם, כשהם הולכים לסופר ומדברים עם הקופאית שלעתים מביטה בהם במבט 'עקום', וכשהם מדברים דרך עובדת ההשמה עם המעסיק שלהם. השוני שלהם בולט כמעט בכל מקום, אם דרך ההתנהגות הבלתי נורמטיבית בעליל או דרך מראם השונה של חלק מהדיירים.

בסוף השבוע האחרון (10.05), יחד עם עוד שלוש מדריכות, ליוויתי את דיירי המסגרת לפסטיבל רוח גבית. זהו פסטיבל אלטרנטיבי המותאם לאנשים בעלי צרכים מיוחדים.
כשהייתי שם הופתעתי מההתנהגות החיובית המוקצנת של הדיירים-אשר בלטה עבורי כמדריך.
וזאת ומאחר במסגרת ובעבודה השוטפת שלי איתם במהלך השבוע אני רגיל להתמודד עם מגוון של קשיים ומצבים חריגים (לכאורה). 
מאידך ובדיעבד לא הופתעתי מהשינוי החיובי, ואני אסביר; אני בדעה מוצקה שהסביבה והקונטקסט שבו אנו נמצאים משנה אותנו ועל-כן היה לי ברור כי הדיירים יתנהגו באופן שונה מאיך שאני חווה אותם בחיי היום-יום, ואם לומר באותה הנשימה-גם אנחנו המדריכים כמובן.

 

בדיוק כמו שחיה לא מתנהגת בשבי כפי שהיא מתנהגת בטבע, כך גם אנחנו איננו שונים במאומה (ויסלחו לי המתנגדים להשוואה הרדוקציוניסטית שלהלן).
בפסטיבל הדיירים היו עצמאיים כמעט לחלוטין, ובמובן זה הם אכן "שוטטו בטבע" ופרחו...
הפסטיבל על הסדנאות השונות, החל ממדיטציית הצחוק, טיפולי השיאצו הריקודים וההופעות כל אלו יצרו עבור הדיירים מרחב מאפשר יותר, חופשי ופתוח יותר בשני מישורים; הפנימי והחיצוני. כשהמרחב הירוק של קיבוץ גבעת חביבה רק הוסיף לכך.

בתור פסיכותרפיסט בראשית דרכו אני חווה "תופעה" זו גם בחדר הטיפולים; אני והמטופל נמצאים באינטראקציה מאוד מסוימת ומצומצמת בחדר הטיפולים, אך כשהטיפול מסתיים והוא יוצא החוצה וממשיך את חייו, כשלקיום ול'שדה הפתוח' יש תנאים וחוקים משלהם; יותר פרועים ויותר עוצמתיים, על גווניהם השונים, לטוב ולרע.
במובן זה המטופלים והדיירים דומים לילדים וגם אני בעברי בתור מטופל חוויתי חוויה דיכוטומית זו על בשרי שלי.
כשהדיירים בדיור והמטופלים בחדר הטיפולים ; הם מצויים תחת המטריה המגוננת של הצוות או המטפל, כש"הטריק" שאמור לאפשר את ההתפתחות שלהם הוא ללמוד מתי לשחרר ומתי לא; בדיוק כפי שהפסיכולוג דונלד וויניקוט כתב על ה"אם הטובה דייה" אשר יודעת לעיתים לתסכל במידה ולהציב גבולות, ומאידך ליצור את המרחב האפשרי לצמיחת הילד, או במילים אחרות; היא יוצרת סביבה אופטימלית.

בפסטיבל ראיתי את הדיירים פורחים ומחויכים כפי שלא חוויתי אותם עדיין, וכך למדתי עוד קצת, על מה זה אומר, באמת ובתמים, לשחרר.

 

Make a Free Website with Yola.